מאיפה להתחיל לתאר את הסחרור שעובר על אשה מרגע קליטת ההיריון ועד לרגעי הלידה וההורות?
מהרגע שהאם יולדת, היא נדרשת לתפקד כאם לכל דבר, בין אם מרגישה מסוגלת ומוכנה לכך ובין אם לא. ישנן המון זירות של אחריות: הזנה, הרגעה, מגע, טיפול פיזי ועוד. ההרגשה הזו שחייו של יצור חדש בעולם התלוי בך במאת האחוזים זו הרגשה עוצמתית ולעיתים גם מלחיצה. מצד שני, מייצרת אצל אמהות רבות כוח רב ומכוונות להצלחה במשימה. נכון, כיום בשונה מבעבר, אמהות לרוב לא מגדלות את התינוק לבד וישנו גם אב בתמונה (או אם נוספת) אך עדיין ישנה מסירת אחריות כמעט בלעדית לאם, לפחות מבחינה תרבותית-חברתית.
אמהות רבות עסוקות בשמירה על חייו של התינוק במובן הזה שישנו חשש שאולי יפסיק לנשום, או יחלה, או יקרה לו משהו. זה לא מקרה נדיר לראות אמא מתקרבת לבדוק את נשימותיו של תינוקה.
הצמד אם-תינוק קרוב קרבה רבה במיוחד ולרוב לא נראה אותם נפרדים זה מזו, לפחות לא בהתחלה, במיוחד לא אם האם גם מיניקה ואז הזנת התינוק היא בידיה בלבד.
האם מאוד מכוונת לאיתותים של התינוק שלה והיא קשובה לכל רחש. לא פעם תיארו בפניי אמהות איך בהיותן במקלחת והתינוק בידיים טובות, היו מדמיינות את בכיו ואת הזדקקותו. כך גם מתוך שינה שנעשית רופפת במיוחד.
בהורות בכלל ובהורות הראשונית בפרט, יש צורך לקבל המון החלטות - לחסן או לא, להזין מבקבוק או להניק, להלביש ביותר שכבות או פחות, לקלח או לחכות עם זה ועוד. כל החלטה והחלטה נראית דרמטית בתוך הקונסטלציה של הורמונים, תחושת אחריות, מתח ותשישות.
כמו כן, תוך זמן קצר נכנס שחקן חדש לחיי האם הטריה - שחקן העייפות. עייפות קשה במיוחד שנובעת קודם כל מהפחתת שעות שינה אך גם מעצם העיסוק הבלתי פוסק בצרכי התינוק אפילו רק ברובד המחשבתי. מאוד מעייף להיות אמא, בטח אמא בשבועות/חודשים הראשונים וזאת לאור העובדה שהאם מגויסת קודם כל לתינוקה והיא תתעורר אליו ותיגש אליו ותמלא את צרכיו גם אם היא עייפה מאוד.
ולא דיברנו עוד על חוסר הבטחון בדמות שאלות כמו "האם אני עושה את זה נכון?" ו"למה הוא בוכה?" ומחשבות שאולי אצל אחרות זה קל יותר.
לצד המושקעות האמהית, לצד העייפות, לצד חוסר הבטחון נשמע המון פעמים ביקורת מהסביבה על התפקוד של האמא: מחוברת מדי לילד, לא מחוברת אליו מספיק, מגוננת, מפנקת, חרדתית, דכאונית, היסטרית, לא אכפתית. האם תהיה על ספסל הנאשמים (לעיתים בעיני זרים בקניון שמביעים את דעתם), בין אם עשתה יותר מדי למען התינוק ובין אם עשתה מעט מדי למענו ומעט אנשים יזכרו לפרגן ולציין בפניה שהיא עושה בדיוק את הדבר הנכון ושאמנם היא "חדשה" בתפקיד אבל אין ספק שהיא המתאימה ביותר לגידול ילדיה.
את כל הדרמה הזו האם עוברת שעות רבות לבד, היא והתינוק ולא תמיד יש לה המילים כדי לתאר למי שנמצא מחוץ לצמד הזה, מה בדיוק עובר עליה, מה בדיוק היא עושה איתו כל היום ואילו תחושות עוברות בה. בקושי לעצמה היא יודעת להסביר. אין ספק שמאשה עצמאית שעושה בכוחות עצמה כל דבר שהיא חפצה בו, האם עוברת לפוזיציה שבה היא תלויה בתינוק, במזגו, בצרכיו, והוא תלוי בה ופתאום הספונטניות נעלמת, כל יציאה מהבית גוררת התארגנות ממושכת. הדבר רחוק מאוד מהמונח "חופשה".
ובתוך כל זה,ישנה הזוגיות שלה. ישנו האיש שאותו היא אוהבת ואיתו בחרה להביא ילד לעולם והנה הוא מרוחק, מתלונן, לא תמיד יודע לענות על הצרכים שלה, היא מוצאת את עצמה רבה איתו לגבי מידת ההשתתפות שלו בטיפול בילד, או שישנם ריבים הנוגעים למשפחה המורחבת. הוא והיא עייפים מכדי לבלות יחד וכל זה יוצר עומס על הזוגיות שעד לא מזמן היוותה עוגן בחייה.
נכון, גם על בן הזוג עוברת תקופה לא פשוטה עליה ניתן לקרוא כאן , וגם על הזוגיות המשותפת כאמור, אך מה ניתן לעשות על מנת להקל על האם ?
1. לדבר, לשתף, לתקשר - לא לשמור בבטן עד שמתפוצץ. לומר לבן הזוג מה קשה לך, למה את זקוקה. זו אחריות שלך (אמא) לומר ואחריות שלך (אבא) לשאול, אחריות הדדית לתקשורת הזוגית. זה נשמע כמו קלישאה להגיד "תקשורת" אך כמו על קלישאה היא נוטה להיות נכונה.
2. לחלק את הנטל ככל שניתן: לדוגמא: אם אמא קמה בלילה להניק, אבא יכול לקום עם התינוק בבוקר מוקדם ולאפשר לאמא לישון עוד קצת. אם אמא מתעוררת בלילה והיא מותשת אפשר לקום ולהציע לה מים או דבר מה לאכול, או ללטף אותה ולבטא הערכה כלפיה. חלוקת הנטל אגב, לא חייבת להיות רק בין בני הזוג, אפשר לשלם לדולה פוסט פארטום שתגיע לעזור, אפשר להזמין אוכל ביתי מבושל, אפשר לשכור שירותי ניקיון, כל מה שיאפשר לאמא לטפל אך ורק בתינוק ואולי גם בעצמה ולא בבית.
3. להבין אותה - להבין שהיא עברה טלטלה נפשית/רגשית/גופנית, סוג של "רעידת אדמה" ולזכור שהיא עצמה עדיין מחפשת איזונים.
4. לא לשכוח לבטא אהבה כלפיה, דאגה, לשאול לשלומה. לפנק אותה זה לא דבר שמסתיים עם ההיריון.
5. לעמוד לצידה מול בני המשפחה - להציב את הגבול שלכם יחד. לזכור שכעת אתם תא-משפחתי העומד בפני עצמו ואליו המחויבות הראשונה שלכם.
6. לבקש עזרה בצורה ברורה: אם מגיעים לבקר ולעזור אבל העזרה המוצעת אינה מה שאת זקוקה לה, לדייק בדיוק מה צריך.
7. למצוא מקורות תמיכה: להזמין חברה או להיפגש בבוקר עם התינוק עם קבוצת תמיכה לנשים לאחר לידה. השבט הנשי שמבינות אותך ועברו את החוויה שאת מתמודדת איתה, תחושת השיתוף והקבלה נותנות המון כוח להמשיך.
8. להיות קרובה אליו. נשים רבות נמנעות מחיבוק ונשיקה או ליטוף משום שחוששות שהדבר יגרום לבקשה מצידו לקיים יחסי מין כשהן עדיין אינן מוכנות/רוצות בכך. אפשר להסביר שאת עוד לא מוכנה אך כן מעוניינת במגע וקרבה. אינטימיות אינה מתבטאת רק ביחסי מין (בקרוב מאמר על יחסי מין לאחר לידה).
9. איך לבקש: יש הבדל בין לומר "אני עייפה. אני זקוקה שתהיה עם התינוק ואני אשן קצת" לבין "אתה אף פעם לא עוזר כאן" - כדאי לדבר ב"אני" ולא "אתה" וכן, להתייחס נקודתית למקרה ולא לדבר ב"תמיד" ו"אף פעם".
10. למצוא זמן זוגי לעצמכם ולו הקצר ביותר שמוקדש לאכילה משותפת, צפיה בטלויזיה, התכרבלות נעימה, או כל דבר שמתאים לשניכם ואינו הורי אלא זוגי.
כדאי לשים לב שאלו טיפים והם יכולים לעבוד ולהקל, אך יחד עם זאת, לכל זוג הייחודיות שלו, המטענים שלו, האופי המיוחד, תפיסת העולם, דפוסים מבית ההורים ועוד. אין טיפ שנכון לכולם וטיפים אינם מהווים תחליף להתייחסות ספציפית ואישית. אם הקושי נשאר, מומלץ להגיע לטיפול זוגי ברגע שמתאפשר ויש כוחות כדי לא להגיע ללידה הבאה בעתיד עם משקעים כה עמוקים, או חלילה להיפרד לפני שמיציתם אפשרות לשמר ולטפח. בטיפול זוגי אפשר למצוא את הכוחות המשותפים, להתחבר למטרה המשותפת, לבטא את הקשיים בעת רגיעה, לשמור על החיבור, להבין מה הצרכים המודעים ובעיקר הלא מודעים של הצד השני ועוד.
כדאי גם לזכור שלצד הקושי יש גם התרגשות ושמחה ואושר לגדל ילדים יחד. יש הרבה סיבות למה "משתלם" לעבוד על הקשר.
במידת הצורך צרו קשר.
