כולנו המבוגרים היינו פעם תינוקות: כולנו יצאנו מן הרחם לאויר העולם, בכינו, הוחזקנו, ינקנו (משד או מבקבוק). כולנו גדלנו להיות פעוטות ולאחר מכן ילדים. נזקקנו לחיבוק, חום ונוכחות של הדמויות המשמעותיות בחיינו. 

בשלב מסוים נדרשנו ע"י הסביבה להיגמל מגורמי תלות בחיינו כמו חיתולים, מוצץ, הנקה, בקבוק, כמו לצאת מהרחם המגוננת- הבית וללכת למשפחתון/לגן. רצף של פרידות לא פשוטות יש מן הרגע שנולדים ולאורך החיים.
תקופת הינקות והילדות המוקדמת טבועה בנו כל כך חזק, גם אם איננו זוכרים אותה ותופסים אותה בשכל. הגוף שלנו זוכר. התנהגויות שלנו כיום כאנשים מבוגרים, זוכרות את ההתנסות המוקדמת שלנו בילדות הרחוקה.
רבים מאיתנו מתקשים להיפרד ברמה זו או אחרת ואם לא מתקשים אז לכל הפחות חשים במורכבות של פרידה ומשמעויותיה.
שימו לב סביבכם כמה מבוגרים אתם מכירים ואולי אפילו אתם עצמכם מעשנים, מנשנשים, לועסים מסטיק, צורכים אלכוהול או שוקולד, מרגיעים רעב פנימי עם אוכל. אוכל שנכנס לבטן אבל בעצם מנסה להרגיע את הלב.
אוכל שהוא לגמרי צורך אוראלי בדיוק כמו הצורך של תינוק במציצת אצבע או מוצץ. אולי זה יכול לעזור לנו להבין את ההרגשה של הילד שלנו בבואו להיפרד מהמוצץ.
להיפרד מהמוצץ, זר לא יבין זאת. זוהי לא עוד חתיכת גומי, כלומר כן, אך עבור הילד מדובר בחפץ מנחם, מרגיע. סוג של תחליף- תחליף למציצת האצבע של ההורה, או השד של האם. חפץ המסמל קרבה, נחמה והירגעות. גם אנחנו ה"גדולים" מצאנו תחליפים לפרידות שונות בחיינו, יש לנו היכולת להתקשר לשיחת חולין, לשלוח הודעה, או כאמור לעיל לנחם עצמנו באיזו פחמימה. זה מה שרובנו עושים במשך שנים. לכן חשוב בבואנו ללוות את הילד שלנו בתהליך הפרידה מהמוצץ לזכור את כל זה. כשיש ההבנה הזו יותר קל לנו להיות אמפאתיים לקושי, לצורך. יותר קל לנו להיות שם, לנחם, ללוות.
זוהי רק הצעה לנקודת ראות, אין כאן התיחסות לאקט הפרידה עצמו (בפעם אחרת).
אולי רק שנקל אחרון: לא לכפות את הפרידה, למצוא את הדרך להנעת התהליך מבלי לגרום לילד להרגיש שזו נטישה כואבת.
להציע דרכים אחרות להירגע...
אבל היי, אני שוב גולשת.
כל זאת ועוד בפעם הבאה.
אהבתם? מוזמנים/ות לשתף