שבוע הספר בפתח וזו הזדמנות לשתף בספרים שאני עובדת איתם עם ילדי כיתה א' וגם עם ילדים צעירים יותר (למרות שההבנה משתנה בין גיל 3 ל-6, אני מאמינה שבכל גיל ניתן לקבל משהו מהתכנים האלה, כן, אפילו אנחנו המבוגרים).

מכיון שקצרה היריעה, אציין מספר מצומצם של ספרים למרות שיש רבים וטובים. הספרים ברשימה זו אינם ספרים חדשים אך הם מהווים עבורי כלי להעברת מסרים שחשוב לי להעביר, מעבר לכך שהם מהנים לקריאה.

הספרים שאני בוחרת נוגעים לרוב לזכות שלנו להרגיש את הרגשות שלנו, ולחשיבות שיש לביטוי הרגשות האלה (באופן המתאים לכל אדם), לכך שלכל רגש ורגש, לכל מחשבה או דאגה, יש מקום. אני מאמינה בכל לבי שכאשר המבוגרים המשמעותיים נותנים מקום ומזמינים את הילדים באמת להרגיש את כל מה שמרגישים, הרבה קשיים וכאבי לב נחסכים.

עוד ספרים שאני אוהבת אלו ספרים שנוגעים לקבלת האחר ולהבנה שברמה מסוימת כל אחד מאיתנו הוא בעצם שונה.

אז הנה מקצתם ואולי בהמשך אכתוב עוד המלצות:

"משהו אחר" מאת קתרין קייב: הספר עוסק בדמותו של "משהו אחר" שמאויר באופן כזה שמעביר את "אחרותו". האפיון של הדמות המרכזית היא של דמות אחרת ושונה, שנוהגת אחרת בהשוואה לאחרים, למרות המאמצים להידמות להם. "משהו אחר" נתקל בעוד דמות שונה וכאילו על-אוטומט, נוהג בו בהרחקה, בדיוק כפי שעשו לו. לאחר מכן הוא מתעשת ונמלך בדעתו והם הופכים לחברים עד אשר מגיעה דמות שלישית שנראית להם מוזרה, אך כעת, מניסיונם הטוב ביצירת חברות עם מישהו שונה מהם) הם לא מעלים על דעתם לומר לה שהיא לא שייכת. בעמוד האחרון מתגלה שהדמות השלישית היא דמות ילד,אדם. הטוויסט הזה בעזרת האיור מייצר פליאה בקרב הילדים ומאפשר דיון מרתק. ספר נפלא בעיניי.

"דרקון אין דבר כזה" מאת ג'ק קנט- אני נעזרת בו לרוב בעבודה עם הורים למרות שהוא משווק כספר ילדים. בספר ישנה דמות של דרקון קטן, אותה רואה הילד בילי ביקסבי, אך בכל פעם שהוא מספר לאמו כי ישנו דרקון, היא מבטלת את דבריו באמירה "דרקון - אין דבר כזה" או במילים פחות יפות "תפסיק לבלבל את המוח". מפעם לפעם הדרקון הולך וגדל עד אשר הוא נושא עליו את בית המשפחה והולך למקום אחר. רק כאשר הדרמה נפתרת, יושבת האם ומלטפת את הדרקון שחזר להיות קטן (נחשו איך) ושואלת " למה היה צריך לגדול כל כך?" והילד עונה "כי הוא רצה שישימו אליו לב". המטאפורה היא כמובן שכאשר איננו מתייחסים לדברים, יש להם נטיה לגדול ולהפוך לבעיות של ממש. זה כמובן ממשיך את הנושא שכתבתי עליו בפעם קודמת, לגבי חוסר ההתייחסות של מבוגרים לדברים שנאמרים על ידי הילדים, רק בגלל שהם ילדים, מבלי לקחת בחשבון שאולי הם רואים דברים שאנחנו לא מצליחים לראות או להבין.

"דמעות ורודות" מאת חנה גולדברג - ספר אהוב עליי במיוחד, המספר על דמות בשם מותק. מותק נעצבת כאשר כולם משחקים יחד ורק לה אין עם מי לשחק. היא מתכנסת פנימה ונעצבת ללבה, אך לא מאפשרת לאף אחד לגשת, גם לא להוריה שמתעניינים ודואגים. מותק מסתגרת בחדרה מפני כולם ומיום ליום מתפשט על גופה כתם שחור, עד אשר היא נעשית שחורה כולה. יום אחד היא דומעת וכל הכתם השחור מתמוסס ונעלם, היא "מתנקה" בעזרת דמעותיה המזככות את הכאב שלא קיבל ביטוי. לאחר שחוזרת לצבעה הטבעי היא שבה לשחק עם כולם, ליהנות ולבלות. הספר הזה הוא מנטרה עבורי בכל הקשור לגידול ילדים וטיפוחם ואני מאוד אוהבת לעבוד איתו ולהיעזר בו ליצירת שיח. כשילד אחד בכיתה אמר שהתאפק לא לבכות לגבי משהו, אני שאלתי למה בעצם לא לבכות ואז תלמידה שהפנימה את המסר אמרה לו "לא כדאי להיות כמו מותק שלא בכתה", התמוגגתי.

"לאן הולכות הדאגות בלילות" מאת אנתוני בראון-  מספר על ילד בשם אילי שכל הזמן היה דואג. מכל נושא שהוא, הוא היה מודאג. באחד הלילות אילי הולך לישון אצל סבתו וכהרגלו לפני השינה דאג עד כדי שלא נרדם, הוא הרגיש מטופש אך לבסוף פנה אליה.  הסבתא נותנת לגיטימציה לנכדה באמירה "מה פתאום מטופש? כשהייתי בגילך גם אני דאגתי ככה"  ואז היא מציעה לו פתרון לדאגות שעבד עבורה: בובות דאגה שניתן להכין והן שומרות עבורך את הדאגות. לאחר מכן יש המשך קצר, אכפתי ומקסים מצידו של הילד, אך לא נגלה את הכל. ספר מקסים שמערב את הילד בפתרון הקושי. מצד שני - אפשר פשוט להישאר לצידו של הילד עד שנרדם, גם זו דרך נפלאה שעוזרת להיפרד לקראת שינה (הלא שינה היא פרידה ולא תמיד קלה עבור הילדים).

"איה אאוץ' אווה" מאת רינת פרימו -  ספר מרהיב באיוריו המיוחדים, המספר את סיפורה של משפחה שתפקידה לרפא פצעים. המשפחה מגיעה לכל אחד ואחת מאיתנו בכל פעם שאנחנו קוראים להם (שמות בני המשפחה: איה, אאוץ' אי, אח ו-אמא אווה). הספר נותן לגיטימציה לבכות ולצעוק כשמקבלים מכה, מהקטנה ביותר ועד לכואבת והמעליבה (זו שיש בה גם כוונה לפגוע). ברגע השיא של הסיפור אשר נבנה בהדרגה ממכה למכה דרמטית יותר, מגיעה האמא- אווה (AWA) והיא מתוארת כך:

"בסוף אווה מגיעה, וקודם כל היא מחבקת את עמליה ו מסתכלת טוב טוב על הפצע. היא אף פעם לא אומרת "זה שום דבר" או מבטיחה שזה מיד יעבור". היא לא אומרת לעמליה להפסיק לבכות. להפך, היא לוחשת שתבכה כמה שהיא רוצה, כי היא יודעת שלפעמים הדמעות שוטפות את הכאב החוצה". כשאני מגיעה לדף הזה, הילדים לרוב בשקט מופלא וזה מאוד מרגש להקריא את זה ולהגיד "זה מותר, זה רצוי, זה מבורך". עוד על כמה חשוב לבכות כמה חשוב לאפשר את הבכי בפוסט נפרד.

יש לכם המלצות נוספות? אשמח שתשתפו בתגובות.

אם אהבתם את רוח הדברים והגישה ומרגישים שאתם זקוקים לתמיכה או ייעוץ, מוזמנים ליצור קשר.