לאורך שנות עבודתי עם הורים למתבגרים הייתי עדה לתופעה של דאגה רבה מהעידן בו אנו חיים בכל הקשור לגידול ילדים. הורים רבים שיתפו אותי בתחושה של נתק מהילדים, אמירות כמו "הוא כל הזמן עם הטלפון" או "היא תמיד עם חברות שלה או שהיא במחשב" - נאמרו באינספור וריאציות.

אז מה עושים? איך מגדלים ילדים בעידן שבו ההורים נמצאים שעות רבות מחוץ לבית והילדים מחוברים למסכים 24/7?

מניסיוני, הורים רבים פשוט מרגישים חוסר בטחון בהורות שלהם ותופסים את עצמם כבעלי יכולת פחותה להשפיע על ילדיהם, בהשוואה להורים שלהם עצמם. הורים רבים מרגישים שאולי אין להם ידע מספיק חשוב להעביר לילדים "כי הכל יש היום בגוגל" או שאינם יכולים להנחות את הילדים למימוש עצמם בעולם שמשתנה מהר מדי אפילו להורים.

בעקבות התחושות האלה ובשילוב עם החשש לאבד את הילדים, הורים רבים מנסים כל מיני פתרונות שלרוב אינם עובדים לטווח ארוך: מענישים, משחדים, צועקים, ונוהגים באופן כללי בניגוד להורות הטבעית שהיו רוצים לנקוט בה. ברגעים של מריבות גדולות נוצרים נתקים ו"פיצוצים" דווקא איפה שצריך לתת את החיבוק והחום. אחרי כל מריבה כזאת יש כעס על הילדים, כעס על עצמנו, כעס על התקופה המאתגרת הזו שקשה לגדל בה ילדים- מחשב וסמארטפון ופייסבוק וכמובן כעס על ביה"ס והמורים ובכלל...

אז מה עושים כשבכל אופן ברור לנו שהילדים זקוקים להוריהם? הרי הם אינם בוגרים דיים לקבל כל החלטה, הם עדיין בשלב בחיים שבו אין מטרה ברורה או מערכת ערכים מובהקת, הם עדיין זקוקים ליד מכוונת.

מה צריך לקרות כדי שהילד יראה בכם, ההורים שלו, סמכות להיות הוריו, כדי שיאפשר לכם ללוות אותו במסע חייו? אהבתכם לבדה אינה מספיקה. ילדיכם צריכים להיקשר אליכם באופן רגשי, עליהם להרגיש קרבה אליכם כדי לאפשר לכם להיות הוריהם. אם הילד תופס את ההורה שלו כהורה שהוא מודל לחיקוי, שהוא דמות מנחמת, שיש לו מה ללמוד ממנו - הוא יאפשר להורה הזה להיות משמעותי בחייו.

לגישה הזו שעוסקת בקשר הורה-ילד קוראים *התקשרות, יש הקוראים לה **היקשרות ובלעז Attachment.  ילד שמקושר היטב להוריו ירגיש שהם הבסיס שלו בעולם- בסיס שממנו אפשר לצאת להתנסות בחוץ ואליו אפשר לחזור בכל עת, בדיוק כמו תינוק צעיר שזה עתה למד לזחול. הדבר הזה- ההיקשרות הזאת, היא המפתח ובלעדיה, כל המעשים שבעולם לא ישנו.

ילדים רבים בוחרים להתקרב לחברים ולאפשר להם להיות ההשפעה המרכזית בחייהם, כך הם "מגדלים" אלו את אלו אך ישנם דברים משמעותיים מאוד שאינם קיימים ביחסי חברות ואילו ביחסי הורות קיימים באופן טבעי: לאהוב ללא תנאי, לרצות לטפח, הרצון והיכולת להעניק מעצמך למען האחר, הנכונות להתמסר ולעיתים להקריב מעצמך למען גידולו של אדם אחר. לפיכך, יש לילדיכם הרבה מה לקבל מכם שהם לעולם לא יקבלו ביחסים עם בני גילם. להורים יש תפקיד אדיר בחשיבותו גם בעידן בו אנו חיים.

הורים שמסקנתם היא לאפשר לילד להיות עצמאי, להרפות, "לשחרר" טועים לגבי הטיימינג- נכון שמטרתנו היא (גם) לגדל ילדים עצמאיים אך לכל דבר יש זמן ואין צורך להאיץ תהליכים. כשהורים מוותרים על ההורות שלהם, על הסמכות שלהם, לילדים לא נותרת ברירה אלא להישען "חזק" יותר על הקשרים החברתיים וכך המעגל נמשך. עלינו ההורים לזכור כי יש הבדל בין מה שהילדים רוצים לבין מה שהם זקוקים לו. חשבו רגע: האם יהיה מקדם עבור הילד להימצא זמן רב בקרב חברים ולוותר על הקרבה להוריו?

מה שצריך לחתור אליו הוא -ק-ש-ר. מערכת יחסים של הורה וילד- כזו שמבוססת על הבנה ואמפתיה שלנו את ילדינו. כשיש את הקשר יש הכל - יש מרחב שבתוכו אפשר לעבוד ולהיות.

אז איך עושים את זה? כל זאת בפרק הבא.

*התקשרות - תיאוריה שפותחה על ידי ג'ון בולבי ובהמשך על יד מארי אינסוורת' ואחרים

** היקשרות - גישה שמיוצגת על ידי ד"ר גורדון ניופלד