איזה נהדר היה אם היה לנו חלון הצצה קטן לנפש הילד שלנו? אם יכולנו פשוט לראות מה מתחולל שם שעה שהוא זועם ומשתולל או שעה שהוא נעצב אל ליבו וכן, גם בשעה שהוא שקוע במשחק יצירתי. אם יכולנו להבין ולו לרגע אחד מה גורם לו לכעס האדיר הזה? מה מביא אותו להסתגר מפנינו ולא לרצות לשתף? כי אם יכולנו אולי היינו יכולים גם להציע עזרה או תמיכה.

אז יש לי חדשות טובות. זה אפשרי. אפשר ללמוד איך להקשיב לילדים כך שנבין טוב יותר את מה שקורה שם בפנים.

הרי המטרה היא לראות את כל חלקיו של הילד, את הפאזל כולו ולא להיצמד לפרטים ולאירועים הקטנים, אלא להבין את המכלול. המטרה היא לקבל "עיניים" כדי לראות פנימה ולא רק לחפש כלי לפתור איזו בעיה.

תסכימו איתי שמה שאנחנו רואים משפיע על מה שאנחנו עושים?  בואו ניקח דוגמה קטנה: אם הילד בן השנה וחצי שלנו הגיע ופירק את מגדל הקוביות שאחיו בנה ואבא שלו רואה בכך חוצפה ו"דווקאות" הוא יכעס עליו ויתאכזב מהתנהגותו, לעומת אבא שמבין שמדובר בשלב התפתחותי שבו ילדים אוהבים לבנות ולהרוס מגדלים ובעצם הילד שלו מתפתח כראוי וזה דבר משמח מאוד, או אז תגובתו תהיה מפשרת בין האחים מתוך ההבנה של הצרכים השונים שעלו שם.

הגישה ההתנהגותית

הורים שמאמצים גישה-התנהגותית להורות לא יראו זאת כך כי בגישה זו  המניע של הילד פחות משנה. משנה מה שהוא עשה.  איך שהוא התנהג. הוא פירק לאחיו את המגדל? בפעם הבאה לא נאפשר לכך לקרות. התייחסות כזאת לאירוע הזה מצמצמת את הראיה.

התייחסות להתנהגות בלבד דומה (וסליחה על ההשוואה), לאילוף כלבים. עשית מה שאני חושב שצריך? תקבל חיזוק. לא עשית? תקבל עונש. וזה עובד. להרבה הורים זה עובד, עובדה שהילד שלהם למה "לכבד" בממתקים בגינה, עובדה שהילד שלהם לא קם מהמיטה. אז זה עובד אבל זה עובד רק חלקית כי התוצאה היא תמיד נקודתית. זה עובד חלקית כי אנחנו בעצם מלמדים את הילד כך רק מיומנות ולא תובנה לטווח ארוך.

כשאני כהורה מתייחסת רק לאירוע שקרה, לדוגמא: הילד "הבריז" מביה"ס ואסור שזה יקרה שוב- אני מתייחסת רק להתנהגות. רק לשריפה שיש לכבות ולא מתייחסת ל-הקשר. למה הבריז? מה קשה לו? מה יעזור לו? מי המבוגרים התומכים? כמה הקשר איתם מאפשר גדילה ושינוי?

הגישה ההתפתחותית

הגישה ההתפתחותית מתייחסת לדברים באופן אחר: ישנה התייחסות למניע הפנימי של הילד (מה הרגש? מה הצורך? ממה התסכול?). המוקד בהתייחסות לבעיה הוא מה שקדם להתנהגות ולא ההתנהגות עצמה. גם הדרך שבה ניגשים לפתור את הדברים שונה מאוד אם אני כהורה מתייחסת לשורש הקושי- מה שיוביל בהכרח לשינוי בהתנהגות ולא  רק מתמקדת בשינוי ההתנהגות עצמה.

רוב ההורים לא מגדירים לעצמם אני "הורה התפתחותי" או אני "הורה התנהגותי" אבל אולי חשוב לעצור רגע ולבחון למה אני מתחבר/ת יותר? איזה סגנון הורות אני רוצה לאמץ? מה יניב יותר פירות?

אז כן, אפשר לתרגל הקשבה אחרת. אפשר ללמוד להרכיב את המשקפיים שרואים פנימה. השאלה היא אם אני מחפש/ת משקפיים חדשים או מחפש/ת מטף לכיבוי שריפות?

ומה המוקד שלי בגישה שלי לגידול ילדיי: איך הם נראים כלפי חוץ? או כלפי פנים?

זכרו שכמו בני האדם גם עצים מניבים פירות מתוקים כאשר מטפלים בשורשים שלהם, הרי אף אחד חקלאי לא מטפל בתפוח עצמו לא?