בגישת ההורות המקושרת של ד"ר גורדון ניופלד מדברים על התופעה שבה אנו המבוגרים נותנים עדיפות ל"צורה" ולא לתוכן כשמדובר בהופעתו של ילדינו בחברה.
כלומר: הסתכלות על הקנקן ולא על מה שיש בתוכו. למה הכוונה?
הילד בגן/בביה"ס/ בחוג/ אצל סבא וסבתא וזה מעורר בנו איזושהי דאגה לגבי איך הוא נראה. איך אנחנו נראים כלפי חוץ.
הורים רבים יזדהו עם תחושת חוסר הנוחות כאשר הילד שלנו "עושה סצינה" בגן הציבורי או בסופר.
זה מובן. דורות על דורות חונכו לשמור "כביסה מלוכלכת" בבית ופתאום השתטחויות או בעיטות או כל תגובה שלא נעים לנו להציג כלפי חוץ כי לא נעים לנו מה יגידו.
זה מובן, ואף מעבר לכך- לא קל להיות הורה ולהתמודד עם האתגרים היומיומיים שההורות מביאה איתה.
גישת ההורות המקושרת מזמינה אותנו להתבונן בקנקן ולראות האם יש "רוח" בהתנהגות הילד ולא רק צורה. כך הכוונה למשל ב"תגיד תודה" כאשר ברור שהתודה נאמרת בחוסר רצון. רוח אין שם, צורה כן.
מבינים?
דוגמא נוספת היא כאשר אני מאלצת את הילד לחלוק את הצעצועים "או שאני לוקחת לך את זה", כשילדנו לא רוצה לתת לבן של החברים שלנו לשחק בצעצוע שלו.
אז איך נראית ה"רוח" הזו שנרצה לראות בילד?
למשל הילד קיבל מתנה מסבא וסבתא והוא מאושר, עיניו זורחות וניתן לראות כמה הוא מתלהב. זו תודה. גם אם היא לא נאמרה במילה המפורשת זו הבעת תודה. אל תדאגו אם לא אמר מפורשות, בהמשך הוא ילמד (בעיקר מחיקוי שלכם) שאומרים תודה וגם סליחה.
הכי חשוב לנו כהורים שרוצים לגדל ילדים המחוברים לעצמם, כאלה שהפער בין מה שהם מרגישים לבין מה שמשדרים אינו גדול מדי (להכריח להגיד סליחה כשהילד עוד זועם ולא מצטער בכלל, זה פער), זה שהרוח תהיה גדולה מהצורה, מאיך שזה נראה.
נרצה לטפח את הרוח מבפנים ואח"כ ללטש ולתת גם צורה.
להיות ורק אז לעשות.
Being and only then doing.
כשהרוח גדולה מהצורה זה מתבטא בכך שהשאיפות של הילד חשובות לנו יותר מציפיותינו ממנו.
בכך שביטוי אישי שלו יהיה בעל עדיפות גבוהה לביטוי הולם (הוא עדיין ילד והוא יתבגר).
בכך שמשמעות אישית עבורו חשובה יותר מהשלכות חברתיות (ולא לעשות רק "כי כולם עושים").
זה מתבטא בכך שהכוונות שלו חשובות לנו יותר מההתנהגות- אם אנחנו יודעים שהוא רוצה להתנהג יותר טוב אבל כרגע זה לא הצליח, נשים את הפוקוס על הרצון ופחות על הביצוע. למשל ילד שמרביץ הרבה ואנחנו יודעים שמבטא אחכ חרטה ומבטא רצון לשנות את ההתנהגות- בזה כדאי להתמקד במפגש איתו ולזכור תמיד שהוא טוב, שכוונותיו טובות גם כשנראה שעושה דווקא. לעמוד לצידו בדרך לפתרון ולהאמין בו ובמי שהוא.
תיזכרו בעצמכם כילדים- כל שהייתם צריכים זה מבוגר משמעותי שיאמין בכם. אתם יכולים להיות המבוגר הזה לילדיכם.