לאחרונה, בעבודתי, שמתי לב לתופעה שמייצרת אצלי אי נוחות: מגיע השלב בשנה שבו יש אספות הורים אישיות - ילד, הורה, מורה, וישנם הורים רבים שלא חושבים שזו "חובה" להגיע, או מצפים מהמערכת החינוכית שתתאים את עצמה אליהם.

זה מזכיר לי שאחת לשנה, בדרך כלל סביב מסיבות חג החנוכה בגנים, ישנו פסטיבל פוסטים בפייסבוק של הורים המתמרמרים על כך שהם נדרשים להגיע לכמה מסיבות שונות - כמספר ילדיהם.

הרגש הראשון שעולה בי הוא תדהמה, אכזבה, לעיתים אפילו כעס כי אני חושבת מנקודת מבטה של המורה, של הגננת, זו שנמצאת עם הילדים שלנו רוב היום, לאורך תקופה משמעותית ומלווה אותם ואותנו.

אחרי שעולים בי הרגשות האלה, אני עוצרת כי אני מבינה שלראות צד אחד של המטבע, אף פעם לא מביא אותנו רחוק מדי.

אז כשאני רוצה להיות בהבנה לסיטואציה, אני מתבוננת ממעוף הציפור ורואה גם את ההורים העייפים מהמירוץ היומיומי, מהנסיעות המתישות מהעבודה, הביתה, לקחת לחוגים, לבשל, לערוך קניות, כל הג'אז הזה. הג'ינגול בין הילדים השונים וצרכיהם הייחודיים, בין הזוגיות להורות, בין הקריירה להורות, אכן מעייף ואז הרגש של החמלה מציף אותי.

אך אז, שוב, אני לא מרגישה שזה מרגיע אותי ואני שואלת את עצמי מדוע? האם זה בגלל שאשת החינוך שבי מזדהה עם המחנכות? האם זה בגלל שאני מאמינה שהורים צריכים להיות נוכחים ככל שניתן בחיי ילדיהם גם אם אינם נמצאים איתם שם ביומיום (בשעות הלימודים)?

אז כן וכן אבל לא רק. אני חושבת על הילדים ויותר מזה חושבת על הקשר בין הורים לילדים כי הוא זה שחשוב - הקשר.

בתפיסה שלי אין דבר כזה "הורים וילדים" יש הורים, ילדים ומה שביניהם, וה"מה שביניהם" הזה הוא הלב, הוא המרכז, הוא הדבר שמעסיק אותי כאשר אני פוגשת הורים (וילדים) בעבודתי.

גישת ההורות שאותה אני לומדת, גישתו של ד"ר גורדון ניופלד, עוסקת בהיקשרות ובקשר בין הורה לילד ומסבירה איך באמצעות קשר זה ניתן לגדל ילדים המממשים את הפוטנציאל ההתפתחותי הטבעי הגלום בהם.

למי יש כוח?

אז אספת הורים אמרנו? מסיבת חנוכה? "למי יש כוח לזה?" יגידו רבים, או יבטלו השתתפות נלהבת של הורה בשאלה הצינית הידועה "זה ילד ראשון נכון? יעבור לך", כשבעצם - לא "חייב" שיעבור. אפילו רצוי שלא.

אם נבין את החשיבות של הקשר שלנו עם הצוות המשתתף בגידול ילדינו (כן, אין איך ליפייף את זה, הם שותפים) אולי נוכל לבוא לכל אלה ממקום אחר ולא נודיע למורה ש"אין סיכוי שאני מגיע לאספת הורים ביום א', אני עמוס".

אז מה החשיבות ההו-כה-גדולה הזו?

הקשר.כן, אותו אחד מקודם, כי כמו שיש בין הורה לילד, אז יש גם קשר בין הגננת/מורה/סייעות/מטפלות לבין הילד, ובינינו.

כדי שילד ירגיש קשור ומקושר לצוות, אנחנו צריכים לעזור בשידוך הזה.

איך אפשר לעזור? זה מתחיל בדברים ה"קטנים" כמו הבוקר טוב לגננת בבוקר, החיוך, ההנהון, סמול-טוק קצר. זה יכול להיות גם בסיום יום הלימודים כשבאים לאסוף ושואלים איך היה לילד ואולי רחמנא לצלן גם איזה "מה שלומך המורה?" קטן.

פעם הורים היו עושים את זה, בעידן של טרום-ביקורת-בקול-רם-מדי-מול-הילדים- על-המורה-שלהם.

אגב, "פעם", אבל לא ממש מזמן, כי כאשר אני חינכתי כיתה י'-י"א-י"ב והייתי יושבת בכיתה שני אחה"צ מאוחרים ומקבלת הורים לאספה, היו הורים שהיו מביאים איתם עוגיות בשבילי, או קפה, ככה בשביל ההרגשה וזה עשה את כל ההבדל.

אז למיטיבי לכת- מה עוד אפשר לעשות על מנת שילדינו ירגישו מחוברים למסגרת ולאנשים שמקבלים את פניהם יומיום, שמאכילים אותם/ מחליפים להם בגדים/ מנגבים להם את הדמעות כשהם מתגעגעים/מלמדים אותם לקרוא או יוצאים איתם לטיול...מה עוד אפשר? אפשר להתנדב לועד, אפשר להציע עזרה בחגיגות השונות, אפשר להביא חפצים שישרתו את הכיתה/הגן ביחד עם הילדים, אפשר להרים אירועים כמו שוק קח-תן, או להתנדב ל"בית-מארח". זה לא תיק, זו זכות.

הילד שלכם ירוויח מזה כל כך הרבה: הוא ירגיש בטוח, הוא ירגיש שהוריו "מאשרים" את הדמויות האחרות בחייו ובעקבות זאת הוא יתחבר אליהן וירצה ללמוד מהן, לשתף אותן, להיות בתקשורת טובה איתן.

 הלכה למעשה - איך לחזק את צלעות המשולש: הורה-מורה-ילד?

אסיים בדוגמא הפוכה שבה המסגרת מזמינה את ההורים לקחת חלק פעיל יותר - ורק נותר לקוות שכהורים נשכיל להבין כמה זה חשוב ומשמעותי לילדינו. בעצם, שתי דוגמאות:

1. בביה"ס בו אני עובדת החליטו להזמין את ההורים, הילדים, המורים, למעשה את הקהילה בסביבות ביה"ס, להדליק יחד נר ראשון של חנוכה במוצאי שבת. האין זה נפלא?

2. בגן של הבן שלי הזמינו את ההורים לתאם מראש ולהעביר פעילות לכל ילדי הגן וכך הורה אחד העביר פעילות עם בועות סבון, הורה אחר הכין עם הילדים גלידה בשיטה מיוחדת, אמא אחת הקריאה את "מעשה בחמישה בלונים" ואמא אחרת הביאה תירסים חמים והמחיזה עם הילדים את "תירס חם". והדוגמא המעלפת ביותר היא ההזמנה של צוות הגן להורים, כל פעם שלושה, להגיע לגן ולצפות בנעשה במשך 3 שעות תמימות. פשוט להשתתף בסדר היום עם הילדים. 

אני יודעת- מיד יקומו אלה שיאמרו שזה "בעייתי" ו"יש ילדים שיבכו" אבל האמינו לי שאם מבינים את החשיבות, אם מוכנים לצאת מהקופסא, אם רוצים לנפץ מיתוסים, זה אפשרי, יוצרים כמה כללים שיגנו על כולם ו....עושים. פשוט עושים או יותר נכון לומר : פשוט נוכחים ולנוכחות הזו, אם ממשיכים לאפשר אותה ולהיות בה, יוצרת קסמים.

 

הקשר עם הילד חשוב לך? בואו נדבר על זה, כתבו אליי, או פשוט התקשרו.