אני מודה שיש דברים שקשה לי לחלוק עם אחרים, ספרים למשל. אם בן הזוג שלי יתן למישהו אחר את אחד מספריי האהובים בלי לשאול אותי, זה יכעיס אותי. ממש.
לא אוהבת ש"מכריחים" אותי לעשות מה שאני לא רוצה.
עם זאת, למרות הקושי לחלוק את ספריי, יצא לי להשאיל את חלקם לאנשים אהובים מרצוני הטוב. היה לי כיף לתת להם לקרוא וליהנות מהספר תוך ידיעה שאפשר לסמוך עליהם שיחזירו.
באותו אופן אני מסתכלת על ילדים קטנים, גם להם לא תמיד מתאים לחלוק חפצים אהובים.
כאשר אני מבקשת/דורשת מהילד שלי לתת לילד אחר את הצעצוע שלו בגינה, מתוך מטרה ללמד אותו לחלוק, אני בעצם מאלצת אותו לוותר על משהו שלו, לא מרצונו ולא מיוזמתו. מה הילד לומד מכך? שלחלוק זה לא כיף ושחייבים (לא ממש נתינה).
כל אחד מאיתנו ההורים רוצה שילדו יסתדר בחברה, שיהיה נדיב ואהוב ויראה את החבר שמולו ולא רק את עצמו.
מרוב חשש שילדינו יהיו דחויים עקב חוסר היכולת שלהם לשתף אנחנו נלחצים ופועלים מתוך הדחף הזה המשולב ב"לא נעים לי מההורים של הילד האחר שכן חולק".
אנחנו נלחצים שאולי הילד קמצן או שתלטן.

נשאלת השאלה כיצד "מלמדים לחלוק" באופן נכון?
התשובה היא שנדרשת סבלנות וזמן. היכולת של הילד להיות אינטגרטיבי, כלומר לעשות אינטגרציה בין הצרכים שלו לבין הצרכים של אחרים, מתפתחת במהלך השנים הרכות. אין טעם לכפות על פעוט בן שנה וחצי לחלוק צעצוע וזאת משום שהיכולת הרגשית והשכלית הרלוונטיות לפעולה החלוקה ולקיחת האחר בחשבון פשוט עוד לא התפתחו.
יהיה זה לא נכון להתעקש עם הילד לחלוק כאשר טרם "מיצה" את תחושת הבעלות.
מעבר לזמן ולהתפתחות שקורים באופן טבעי, הילדים שלנו לומדים מחיקוי.
אם הילדים יראו שאנחנו ההורים חולקים בינינו את הגלידה, שאנחנו מציעים תפוח לילד ולאמו בגינה וכן הלאה, הם יחקו אותנו, כשהתנאים לכך יבשילו.
אין טעם להאיץ משום שכך, בלי כוונה אנו עלולים לפגוע בתהליכים שסביר שיקרו באופן מושלם בזמנם.
ילדים שחולקים יהנו לתת וכך גם לקבל וזו תחושה נפלאה שאנחנו המבוגרים מכירים (במיוחד מי שחי בזוג - שיתוף זה חלק אינטגרלי מזוגיות), אך זה יקח זמן, זה טבעי ונורמלי.

חשוב שהילד יהיה חברותי, אין ספק, אך לא בשל כך נלמד אותו לוותר על עצמו רק כי ילד אחר עכשיו רצה. כשהדבר נעשה מרצון הוא נראה אחרת לגמרי ויעידו על כך הורים לילדים בגילאי יסודי. לחלוק מרצון זה מרגש ושני הצדדים מרוצים.
למרות כל זאת, חשוב לציין שכאשר מדובר בצעצוע ציבורי ולא משהו פרטי מהבית, כן לעיתים הילד יהיה מוכרח לסיים ולאפשר לילדים נוספים.
חשוב שנכין אותו לכך שבקרוב ("בוא נספור עד 100") יצטרך לסיים את תורו כדי לא להפתיע אותו ולאפשר לו להתכונן לכך.
סביר כי יבכה וימחה וכאן אנו כהורים נכנסים לתמונה על מנת לנחם.
איך לנחם?
לאפשר לדמעות לצאת.
לחבק.
לתמלל עבורו את הרגשתו ("רצית להמשיך להתנדנד. זה היה לך כ"כ כיף")
ולהיות איתו עד שנרגע והוא ירגע.
תגובת המבוגר לבכי של הילד היא משמעותית ביותר ותסכול הוא מנת חלקם של ילדים, זה בסדר, זה נורמלי, רק תהיו שם לחבק ולנחם.
אגב, גם הילד שלא קיבל את הצעצוע ובכה בכי מר- להורה שלו יש תפקיד לנחם ולמצוא איתו פתרון אחר.
ובאשר לחיי החברה של הילד? האמינו באמת שהם ילמדו לחלוק ולתת מכל הלב ועם השנים גם ירקמו חברויות עמוקות ומשמעותיות ואל תמהרו להשליך מהתנהגות הילד בגיל שנתיים על גיל 10 שלו. לאט לאט.
ואולי עוד קטנה לסיום: שימו לב לאופן הדיבור שלכם לילדכם. לעיתים מבוגרים נוהגים בילדים, לא בכוונה, בחוסר כבוד ואומרים דברים פוגעים, זכרו שהדבר החשוב ביותר בעולם שיש לילדכם הוא הקשר איתכם, אז שימרו עליו.

אהבתם? שתפו (מרצון!)