גמילה ממוצץ - פן מעשי.

בפוסט הקודם דיברתי על התפיסה של ההורה את משמעות הפרידה מהמוצץ. עכשיו נשאלת השאלה איך ליישם בפועל?
אם הבנו שהמוצץ הוא חפץ שמנחם ומרגיע, זמין ומיידי, עלינו ההורים למלא את הצורך הזה בנחמת הילד, אפילו יותר מבד"כ. לחבק, ללטף, לעודד, להפגין אמפתיה כלפי הקושי, להיות שם ואף לתמלל זאת לילד ("אני מבינה כמה קשה לך, אני כאן איתך. נעבור את זה יחד").

אז איך לא כופים את הפרידה?
נכון הוא שברוב המקרים, הילד לא יפרד ממקור הנחמה שלו מרצונו. ההכרה בכך שזה צריך לקרות תגיע מבחוץ- מההורים, מחבריו לגן, מהגננת וכו'.
בגיל 3-44 מתפתחות בילד יכולות למציאת דרכי הרגעה אחרות מלבד מוצץ, והיכולת להיגמל מתלות יש בה ערך רב לבניית אישיות הילד: הרגשת השליטה והאיפוק, העמידה מול הקושי, מציאת הפתרון האחר. זה לא קל (ראו ערך גמילה מעישון או דיאטה אצל מבוגרים) אך אפשרי כאשר נעשה בהדרגתיות, מרצון (אפילו חלקי), בכבוד לילד ובשיתוף עם ההורים.
אז מה נדרש כדי להתחיל?
11. שיתוף פעולה כבר אמרנו ובעיקר חשוב בהתחלה לבדוק מוכנות של הילד והעלאת הנושא בפניו. שאלו את עצמכם: האם הוא בשל? עצמאי? מסוגל לעמוד בכך? מסוגל להבין הסבר על הנזק לשיניים? על כך שדיבורו לא מובן? לא כל השאלות צריכות להיענות ב"כן" אך לפחות חלקן. אם התשןבןת כולן "לא" אז אולי אפשר להמתין עוד קצת.
22. הבנת ההורה מדוע זה נעשה (נזק ללסת/ לדיבור/ צורך למצוא נחמות אחרות/ התבגרות). כשלהורה יהיה ברור יהיה לו קל יותר לכוון את הילד ולהניע תהליך.
3. הדרגה. מתחילים משעות היום ולא מיד נפרדים מהמוצץ בלילה לפני השינה.
44. בשיחות ההכנה עם הילד יש לגשש אחר "טיפת" מוטיבציה מצד הילד: הרצון שלו להתמודד ולו הקטן ביותר.
55. כשהילד מגיע לנק' הקשה ובוכה מרות, עלינו לזכור כמה זה באמת קשה ועוצמתי ובהתאמה- כמה תמיכה מכל הדמויות המשמעותיות נחוצה כאן (כמו שמישהו בדיאטה וזקוק לחיזוק ועידוד).
6. התמדה, נחישות ועקביות- למצוא את הכוחות שבנו, שבילד, לעבור את זה.
77. לא לחזור אחורה כי זה עלול לייצר תחושה של חוסר מסוגלות, נחיתות, חוסר יכולת. החלטתם ללכת על זה? שקלתם היטב את מוכנותכם ומוכנותו? הולכים קדימה. זה קשה אך אפשרי כשעושים זאת יחד.
8. אפשר לספר מחוויות ילדותכם.
9. אפשר להיעזר בספר.
10. אפשר ורצוי לרתום את הצוות בגן ולחגוג את הבחירה להתמודד עם האתגר.

מה לא לעשות?
1. לא להעלים את המוצץ.
2. לא לאסור עליו להשתמש בו.
3. לא להעליב אותו כשקשה לו.

נקודת המוצא היא שאנחנו מכבדים את הילדים ולכן לא ניקח מהם, להפך, נראה להם איפה הוא נמצא ויחד עם זאת נעזור להתאפק ולמצוא נחמה אחרת. התהליך הוא של הילד וההתמודדות עם הויתור היא שלו, אנחנו לא עושים במקומו, אנחנו מלווים אותו. לליווי שלנו יש חשיבות ואיך שנעשה את זה יקרין על היחסים שלנו. כבוד כבוד כבוד. לא להעלים.
44. אני אישית לא בעד מדבקות ופרסים. הפרס הוא העמידה של הילד ותחושת הגאוה העצמית. הפרס הוא הקשר המתחזק עם ההורה גם לנוכח קושי.

ועץ המוצצים? אני חושבת שנכון לתלות אותו או להפריח לשמיים בלון עם מוצץ רק כאשר התהליך באמצע והילד כבר מתמודד ומפתח יכולות הרגעה אחרות ולא כבר ביום שהוחלט. הדרגה זוכרים?

המוצץ הוא סוג של חפץ מעבר בין תלות בהורה לבין עצמאות. הפרידה ממנו מסמלת עוד שלב בדרך לעצמאות. עצמאות שאינה נכפית, אלא נבנית מתוך הקשר עם ההורה, מתוך התלות הבריאה בהורה שנמצא שם גם כשקשה ושומר על הקשר שהוא-הוא הנחמה המשמעותית ביותר בעולם. הוא המוצץ האמיתי.
אהבתם? שתפו עם חבריכם.