למה סמכות הורית לא חייבת לבוא בצורת עונש

או: איך אפשר לצמצם תקריות עם הילדים בלי לצעוק/להכות/להעליב?

איך תדע המורה או הגננת שההורים מציבים גבול לילדם? איך ידעו סבא וסבתא שההורים מחנכים את הנכדים ולא "רכים" איתם מדי?

כל כך הרבה דרישה "מבחוץ" יש מההורים בזמננו וכל כך הרבה שיפוטיות וביקורת. כן, לפעמים מהסבים, לפעמים מהמערכת החינוכית ולפעמים "סתם" מהשכנה בגינה שרוצים "לראות בעיניים" שההורה "עשה משהו" כשילדו חצה את הגבול.
אם ההורים לא יעירו לילד על כך שלא אמר תודה על המתנה שקיבל, יגידו שהם כושלים בתפקידם.
או אם לא יגידו לילדם "אסור" ו"נו נו נו" על כך שזרק את כל הצעצועים וסירב לאסוף, יעירו להם שהם לא מחנכים.
מאיפה זה מגיע החיבור הזה בין סמכות הורית לבין כוחנות? בין "חינוך" לבין הענשה?
אולי מדורות של "חוסך שבטו שונא בנו".
אם ההורה העיר לילדו, או יותר נכון לומר האיר לילדו, בדרכו שלו, בלי לצעוק ובלי לאיים, למה זה לא מספיק?
כשאתם חושבים על המילה "סמכות" אילו אסוציאציות עולות בכם?
האם גם אצלכם זה מתורגם אוטומטית ל: כוח, איום, הענשה, נזיפה?
פרופ' חיים עומר מגדיר את המושג "סמכות הורית" כ:"יכולת לקבוע כללים וערכים עבור הילדים, ולמנוע מהם לעשות מעשים העשויים לפגוע בהם".
הגדרה זו די מבהירה שאין ספק כי כללים וגבולות הם חלק חשוב ביותר בגידול ילדים.
ילדים צריכים גבולות, ילדים צריכים קונטרה ולא רק הכלה, וזאת משום שישנן החלטות רבות שהם אינם מסוגלים לקבל, וזאת משום שיש הגבלות של החיים עצמם ואיתן צריך להתמודד. יש עוד סיבות רבות מדוע גבולות הם חשובים, בריאים ומאפשרים ואני רואה זאת בעבודתי יומיום, אך כדי לא לבלבל בין גבולות לבין כוחנות הנה כמה מילים על גבולות והורות:
1. גבולות לא חייבים להיות נוקשים.
2. גבולות לא חייבים להילמד דרך ציות או הענשה.
33. גבולות יכולים להילמד באופן מכבד.

כאשר אני כהורה מציב לילד שלי גבול אך מבהיר שאני כאן בשבילו ולא הולך לשומקום רק כי הילד סרח, זה עדיין גבול רק שהגבול לא חשוב יותר מהקשר, ממערכת היחסים.
כאשר אני אומרת "אם לא תעשה איקס אז אני אלך לחפש לי ילד אחר" זה גבול אבל גבול עם מחיר. אהבה שבאה עם תנאי.
גם להחרים לו את הצעצוע כי לא אסף או לשלוח ל"פינת חשיבה" (אכתוב על כך בנפרד) הם דרכים להצבת גבול אבל כדאי לזכור שהם עובדים (בטווח הקרוב) אך ורק בגלל הפחדה.
הילד יאסוף (או ימשיך להתנגד, תלוי כמה ענישה כבר הייתה שם) כי מפחד שילקח ממנו משהו ששייך לו או כי מפחד שאמא תתרחק ממנו והרי הקשר עם ההורה הוא הדבר החשוב ביותר בעולם- לדעת שאמאבא תמיד כאן עבורי לא משנה מה.
אז מה עושים במקום?
יש שיאמרו שכדאי לומר לילד מה כן עושים ולא מה לא עושים. לדוגמא: על השולחן שמים רק אוכל ושתיה (כשהילד שם רגליים).
ויש הורים שעובד להם להגיד את הכלל- מה לא עושים (לא שמים רגליים על השולחן) באסרטיביות אך בכבוד לילד.

מה עוד יכול לעזור?

1. ע"פ גישת ההורות המקושרת יעזור שנתאמץ לשנות את הנסיבות- למשל אם הילד משפריץ מים מהאמבטיה אז להזדרז לסיים את האמבטיה ולהוציא את המים שמקשים עליו. אם יבכה אז לחבק ולנחם.

2. להתייחס לתקרית במועד מאוחר יותר כאשר אתם קרובים לילד ורגועים כבר והילד גם פנוי. אפשר כמה שעות אחרי או למחרת. ילדים זוכרים, מניסיון! ("זוכר שאתמול זרקת את הכסאות בחדר וביקשתי שתפסיק? אני בטוחה שלא התכוונת. אני מזכירה לך שלא זורקים כסאות").

3. לסגת מהתקרית מוקדם ככל האפשר.

4. מה לא? לא לשפוך שמן למדורה ולהבעיר את השטח, כלומר, לא לאיים, לא להעניש. לא להעליב. אלה דברים שבטווח הארוך פשוט לא עובדים, ובטווח הקצר מייצרים הרבה רעש במערכת.

5. היו יצירתיים בפתרונותיכם. האמינו שיש לכם עוד דרכים כמו משחק למשל.

ולסיום, אין ספק שהורות זו משימה מאתגרת. לעיתים קרובות מעייפת, בטח ובטח אם משקיעים מחשבה ומאמץ בפתרונות מיוחדים אבל גם אם "רק" תענישו/תאיימו זה יעייף, פשוט כי זה ממלא באשמה ועוד כעס ומייצר אוירה לא נעימה, וגם כי עונשים ע"פ כל מחקר כמעט, לא עובדים בטווח הארוך.
והכי חשוב- הקשר. מה שווה "לנצח" בקרב ולהפסיד את מערכת היחסים? נסו לראות אתכם ואת הילד באותו הצד ולא משני צידיו של המתרס.
ו....גם אם לא תמיד הצלחתם, אל תלקו את עצמכם. נסו שוב בתקרית הבאה. אנחנו לא מושלמים אבל משתדלים לעשות דברים אחרת ועל זה מגיעה לכם תמיכה.

אהבתם? שתפו