אני נזכרת באותה אשה שהייתה מגיעה אליי לשיחות, אחת לשבוע.

מגיעה ומדברת את עצמה: בהתחלה את הדברים המוכרים יותר כמו היומיום שלה, ההרגלים, הדברים שהיא רגילה לחשוף בחוץ, "כרטיס הביקור" שהיא שיננה כבר לפני שנים.

האשה המקסימה הזאת, שלאחר תקופה שבה צעדנו יחד איזו דרך, יכלה לגלות ולאפשר גם לי לגלות עד כמה שהיא הרבה יותר מאותו "כרטיס ביקור".

במהלך המפגשים שלנו, כשהחומות התמוססו יכולנו לפגוש יחד את כל מי שהיא: גם את הדברים שיש בה שפחות עובדים כהגדרתה, גם את המקומות שהם החלומות שלה, המקום של המשאלות הכמוסות שמזמן כבר הדחיקה, המקום של הכאבים והרצונות הכמוסים שכבר לא האמינה שיש טעם לבטא.

האשה הזו, במפגש הראשון או השני אמרה לי "אני בחיים לא אלך לפסיכולוג" ובבירור שעשינו יחד עלה שיש פחד מללכת לטיפול פסיכולוגי, יש קול בראש שאומר ש"משהו לא בסדר" אם אני צריכה ללכת, אבל מצד שני, היא הגיעה אליי ובמפגשים שלנו היא פתחה, וחקרה וראתה ושאלה ופגשה את המקומות השונים בתוכה, כן, מה שעושים בטיפול.

אז מה זה טיפול בכלל? למה אנחנו צריכים שמישהו "יטפל" בנו? האם המילה "טיפול" מקפלת בתוכה משמעות של פטרונות? שמישהו אחר מחוץ אליי יטפל בי? מה הוא יודע יותר טוב ממני מה טוב לי?  או אולי להפך, נכון יהיה שמישהו מבחוץ יתבונן איתי, יכוון מדי פעם, יאיר עם הפנס, יאזין באזניים "חדשות" לכרטיס הביקור שאנחנו כבר מזמן לא עצרנו לבדוק אם ההגדרות בו עדיין רלוונטיות למי שאנחנו כיום.

לפעמים קשה לנו לפגוש את הכאב, זה מאיים, זה מפחיד, זה, ובכן... כואב.

מצד שני, באורח פרדוקסלי, רק המפגש האמיתי עם הכאב והקבלה של עצמנו על כל מרכיבנו, מאפשר שינוי וצמיחה.

כן, קבלה של עצמנו כמו שאנחנו יכולה לאפשר שינוי וכאן הפרדוקס.

אז מה יש שם במפגש עם הכאב שכל כך צריך אותו כדי לגדול?

קראתי בספר שירה של המשוררת ד"ר דנה אמיר את השיר הקצר הבא שממחיש זאת היטב:

"מבעד לסדק הזמן תשובה חרישית מסתננת אל

דלת אמון הסיפין:

לא יגליד הכאב הזה, בלתי אם 

יוגד"

כלומר מה שהיא אומרת שם ב-17 מילים בסה"כ, מקפל תורה שלמה: הכאב לא הולך לשום מקום עד שלא ניגע בו וניתן לו מקום. גם פרויד אמר זאת, אמנם במילים אחרות:

"רגשות לא מבוטאים לעולם לא ימותו. הם נקברים חיים ויבואו שוב מאוחר יותר בדרכים מכוערות יותר".

והרבה פעמים באמת נראה שהמקום שלא זכה לביטוי ונדחק הצידה, מבטא את עצמו בסופו של דבר בכעס, צעקות, ריחוק, הגנות וחומות שלא מאפשרות לטפח קשרים אמיתיים, תחושת בדידות ועוד.

לגעת במה שכואב, להרשות לעצמי להיות פגיעה ולהגיד "אני זקוקה לך שתהיה איתי" במקום לצעוק "אתה לא תורם כאן בכלום, הבית אותו הדבר כשאתה כאן וכשאתה אינך", בדיוק כמו  להגיד לילד שלי "אני מבינה שאתה עצוב, אני פה איתך כמה שצריך" לעומת "לך לחדר ונדבר כשתירגע" אלו באמת דברים שלרבים מאיתנו לא קל לעשות כי הם דורשים מאיתנו להיות במקום הפגיע, במקום הזקוק, במקום שזוכר שכאב יכול לשרוף.

ובכל זאת, כדאי לזכור שהחיים אינם רק רצף של הצלחות ולכל אדם יש משהו שכואב לו בפנים, שחסר לו, שהיה רוצה שיהיה אחרת, וכדי לבדוק אם זה אפשרי, מה, כמה ואיך, צריך קודם כל לשים על השולחן את הדברים וזה בדיוק מה שעושים בטיפול.

אדם שחי חיים שלמים מורכב מיופי ומכיעור, מעוצמה ומחולשה, מכאב ומשמחה, ממוטיבציה ומדחיינות, משאיפות לשינוי ומרצון לשמור על הדברים כמו שהם, מאהבה ומשנאה, מחופש ומכבלים, אנחנו הכל, כל כך הרבה חלקים יש בנו ולכולם יש מקום. כשלא נותנים מקום לחלק כלשהו, הוא יופיע, הוא יתחפש אם צריך, הוא יצעק אם צריך אבל הוא יופיע.

כדאי לזכור את כל אלה לא רק לגבינו אלא גם לגבי ילדינו: לא נוכל למנוע מהם לעד את התסכול, את הכאב, את ההתמודדות עם החיים, לא אם נרצה לגדל אותם כבני אדם בזכות עצמם, המסוגלים לחיות חיים שיש בהם בחירה, המסוגלים לחיות חיים עם תסכולים ולהצליח לחיות חיים טובים ומספקים למרות תסכולים אלה.

אמר יהודה עמיחי בשירו "דיוק הכאב וטשטוש האושר":

"דיוק הכאב וטשטוש האושר. אני חושב

על הדיוק שבו בני אדם מתארים את כאבם בחדרי רופא.

אפילו אלה שלא למדו קרוא וכתוב מדייקים:

זה כאב מושך וזה כאב קורע, וזה כמו מנסר

זה שורף וזה כאב חד וזה קהה. זה פה, בדיוק פה

כן, כן. האושר מטשטש הכל. שמעתי אומרים

אחר לילות אהבה ואחר חגיגות, היה נפלא,

הרגשתי כמו בשמיים. ואפילו איש החלל שרחף

בחלל קשור לחללית רק קרא: נפלא, נהדר, אין לי מילים.

טשטוש האושר ודיוק הכאב.

ואני רוצה לתאר בדיוק של כאב חד גם

את האושר העמום ואת השמחה. למדתי לדבר אצל הכאבים".

 עמיחי אומר לכאורה את ההפך- שלכאב יש לנו המון מילים ולשמחות פחות אך הוא מסכם את השיר במילים "למדתי לדבר אצל הכאבים" כי הכאב הוא הקצה השני של האושר והשמחה ושני הקצוות האלה, טוב לנו לתת להם מקום לדור בכפיפה אחת בחיינו ולקבל שיש בנו גם מזה וגם מזה, יש בנו גם את זה וגם את זה וכשניתן מקום לכל אלה, תבוא גם הקלה, אחרי הכל, גם בלידתם של תינוקות לעולם יש כאב אך מהכאב הזה נולדים גם חיים חדשים.