ישנו שיר של פבלו נרודה חתן פרס נובל לספרות שנקרא "מת באיטיות" ובאיזו הזדמנות, פעם מזמן, נתקלתי בו בגרסה "נשית", דהיינו "מתה באיטיות". שמרתי אותו במכשיר הטלפון שלי בפתקים כי הוא היה כל כך ממצה בעיניי ונגע בכמה נקודות שבעיניי הן כל כך חשובות להתבונן בהן ולצאת מהן לפעולה.

הנה מילותיו ולאחריהן אסביר מה הקשר בין השיר הזה לבין מה שאני מציעה:

"מֵתה בְּאִטִּיּוּת
מִי שֶׁלֹּא זָזה מִמְּקוֹמה
מִי שֶׁלֹּא מִתְעַנְיינת.
מֵתה בְּאִטִּיּוּת
מִי שֶׁפּוֹגֵעתַ בִּכְבוֹדהֹ הָעַצְמִי
מִי שֶׁלֹּא נוֹתֵנת שֶׁיַּעַזְרוּ להֹ.
מֵתה בְּאִטִּיּוּת
מִי שֶׁהָייתָה שָׁבוּיה בְּהֵרְגֵּלָיה
וְחוֹזֵרת יוֹם יוֹם לְאוֹתָן הַמֻּסְכָּמוֹת.
שֶׁלֹּא מַחֲלִיפה מוּתָג
שֶׁלֹּא מֵעֵזה לְשַׁנּוֹת גּוֹונֵי לְבוּשׁה
שֶֹּׁלא מְשׂוֹחֵחַת עִם מִי שֶׁאֵינהֹ מַכִּירה.
מֵתה בְּאִטִּיּוּת מִי שֶׁמּוֹנֵעַת מֵעַצְמה תְּשוּקוֹת
וּמְעַרְבּוֹלוֹת.
הָרְגָּשׁוֹת שֶׁהֵם יוֹצְרִים,
דַּוְקָא אֵלֶּה,
מַחְזִירִים נִיצוֹצוֹת לָעֵינַיִים וּמְשִׁיבִים לַחַיִּים
לְבָבוֹת שְׁבוּרִים.
מתה בְּאִטִּיּוּת,
מִי שֶׁלֹּא מְשַׁנֶּה כִּוּוּן כְּשֶׁהיא מַרְגִּישה
אֻמְלָלה בִּמְקוֹם עֲבוֹדָתה, אוֹ עִם אֲהוּבָה,
מִי שֶׁלֹּא מְרַעֲנֵנת הַיָּדוּעַ וְהַבִּלְתִּי יָדוּעַ
כְּדֵי לְהִתְעַלּוֹת בַּחֲלוֹמוֹתָיה,
מִי שֶׁלֹּא מַרְשה לְעַצְמה, וְלוּ פַּעַם אַחַת בַּחַיִּים
לְהִתְרַחֵק מֵעֵצוֹת נְבוֹנוֹת.
תִּחְיי הַיּוֹם,
סַכֵּני הַיּוֹם
עֲשֵׂי זֹאת עַכְשָׁו.
אַל תִּתֵּני לְעַצְמְך לָמוּת בְּאִטִּיּוּת.
אַל תִּמָּנַעי מֵהָאֹשֶׁר."

אני לרוב משתדלת לדבר בלשון חיובית, כלומר, פחות להגיד "אל תעשי את זה", ולהתמקד במה שכן אפשר לעשות. כמובן שלא תמיד זה עובד או מתאים וזה בסדר.

ובכל זאת השיר הזה נפלא בעיניי, גם על ה"אל" שבתוכו כי הוא נוגע ב"אל" אחד חשוב במיוחד: אל תשכחי את עצמך. בתחושה שלי זו אינה "הוראה" אלא מסר שיכול היה להיאמר בליטוף מנחם ובמיוחד כשהוא נאמר ממני אליי ולא כתביעה מבחוץ. כשאני מצליחה להרגיש את הקול הפנימי שלי קורא לי ורוצה להחזיר אותי הביתה, כשאני מגיעה למסקנה שאני לא רוצה לוותר על עצמי זה המקום הנכון ביותר להיות בו.

בתהליך שנשים עוברות אצלי, לעיתים קרובות אני הופכת להיות הקול הזה עבורן. אני שומעת אותן, את בקשתן, את רצונן להיות לעצמן, לתת לעצמן, לצאת מתוך מקום שיש להן מה לתת לילדים, לזוגיות, לקריירה בתוך עולם שוחק ואינטנסיבי שנחווה לא אחת כמירוץ עכברים. 

אני אוספת את הקולות השונים שעולים, את הרצונות והצרכים, עוזרת לצייר יחד איתן תמונה ברורה יותר של המצב וגם תמונת עתיד רצויה יותר וביחד, צעד אחרי צעד, שלב אחרי שלב, יוצרות את השינוי. לעיתים יש התקדמות מהירה ממש ואז לאחריה עצירה. לעיתים לוקח זמן עד שהדברים מופנמים ומקבלים ביטוי ואז לפתע התקדמות מרגשת. זה תהליך. הרבה יותר קל לעבור אותו יחד, לאסוף את התובנות, להבין מניין דברים מגיעים, לשנות את התפיסה, את הדפוסים ולעשות אחרת.

זהו תהליך שבו מקבלים את מה שלא ניתן לשנות ומשנים באומץ את מה שכן. זהו תהליך של בירור מהם המשאבים העומדים לרשותי, אילו כלים יש לי ואילו תפיסות שלי אינן משרתות אותי יותר.

התהליך מתאים לנשים, אמהות בוגרות וגם אמהות צעירות בתחילת דרכן.