במהלך עבודתי עם הורים יצא לי לפגוש אמהות רבות. לא מפתיע נכון? בהחלט פגשתי אבות אך ברוב המקרים עמדה מולי אמא. פגשתי אמהות בשלבים שונים של ההורות: אמהות בשלב שלאחר לידה, אמהות לילדים בגיל הרך, אמהות למתבגרים (פגשתי המון). נתקלתי בדפוסים שונים ומגוונים של הורות אך בכל המקרים היה דבר שעבר כחוט השני בצורה די מובהקת: האמהות האלה היו מוכנות להקריב חלקים מעצמן, שלא לומר את כולן, עבור הילדים.

מאפיין נוסף היה, ובכך אני לא מחדשת, רגשות האשמה.


הקרבה או התמסרות?

לאחרונה נתקלתי באמא לבת בוגרת שלא הפסיקה להאשים את עצמה בהביטה לאחור על שנות הורותה לבתה. היא האשימה את עצמה על אי הצבת גבולות מספקים, היא האשימה את עצמה על נתינה ללא תנאי, אפילו על הקראת סיפורים וחשיפה להצגות האשימה את עצמה בחושבה ש"הנה אפילו זה לא עזר, הכל שטויות".

אמא אחרת אמרה לי בייאושה כי מוכנה שבתה תלך רחוק ממנה אם זה מה שטוב לה אבל בתנאי שהיא תדע שיהיה לה טוב והיא תהיה מאושרת. יחסיה הקשים עם הבת מביאים אותה לכדי ייאוש יומיומי ובכל זאת, היא נאחזת בכוחותיה כדי לא לוותר.

יושבת מולי האמא שכבר סיימה את פרק א' של נישואיה ואומרת שמוכנה לוותר על כל גבר שלא יבוא ובלבד שילדיה יהיו במקום הראשון.

האמירות האלה, המחשבות האלה של נשים רבות נתפסות באופן דואלי: מצד אחד הן נפלאות ואימהיות ומצד שני הן מקרבנות ולא הוגנות.


אז זה טוב או לא טוב?

איך זה קורה שנשים נותנות את עצמן, לעתים קרובות ללא גבול? מוכנות לוותר על קריירה לטובת גידול הילדים ונוכחות פעילה בחייהם, מוכנות לוותר על בילויים, יציאות בערבים, נסיעות לסופי שבוע, יציאה ללימודים המחייבת היעדרות אחר הצהריים ועוד ועוד.

האם הוויתורים האלה הכרחיים על מנת לגדל ילדים מאושרים?

האם הוויתורים האלה תורמים לגיבוש זהות אימהית שנכון לאמא להציג לילדיה?

אין תשובה אחת. הגיעה אליי מטופלת ששיתפה בחרטה שיש לה על הנתינה חסרת-הגבולות שנתנה לילדיה. ממרום השנים היא אומרת- "יכולתי לתת פחות מ-200 אחוזים. גם אז הם היו יוצאים בסדר".

איך זה קורה? בהתחלה, ממש בשלבים הראשוניים של ההורות ישנו עומס פיזי ורגשי, החיים עוברים טלטלה, הזוגיות מתערערת לא פעם, הזהות כאילו מתגבשת מחדש, וזה מובן ולגיטימי ולרוב מתאזן בהמשך הדרך כשהשינוי החדש נטמע והדברים נכנסים לסדר הנכון לכל משפחה, אך לפעמים מתקבעת התפיסה של אמהות בנוסח "אני לא צריכה", "אני אסתדר", "אם לילד שלי יש הכל-אני מאושרת", "תאכלו אני אצטרף אחר כך". סוג של ויתור, אולי מתוך הרגל. אולי מתוך כורח. אולי מתוך תחושה שכך זה צריך להיות וזוהי הציפייה החברתית או "ככה ראיתי בבית, אמא שלי אותו הדבר".


ומה חושבים הילדים על האמהות שלהן?

במקביל יצא לי להקשיב גם לבנות לאמהות ולא פעם עלו טרוניות על האמהות ששוכחות את עצמן, על הצורך שלהן כבנות לדאוג לאמהות עקב כך, בחלק מהמקרים עלו התחושות קשות שהרגישו הבנות כאשר האמהות המותשות הטיחו בהן שהן ויתרו על עצמן למען גידול הילדים.

כאמא שרואה עצמה מחויבת מאוד להורות שלי וכמטפלת שמבינה שצריך למצוא איזונים שנותנים מענה גם לצרכי הילדים וגם לצרכי ההורים, אני יכולה לומר שלפעמים הוויתור הוא ויתור של התמסרות, הוא תורם לתחושת האושר, להגשמה של האם כאמא, ומצד שני, לפעמים נכון לשרטט איזה גבול מתוך מודעות, גבול שיודע לומר "גם אני פה", שיודע לומר- מותר לי לעשות ספורט/ לבלות/ לנוח/ להשתתף בקבוצה/ לטפח את הזוגיות וכן הלאה, כל אחת כטוב בעיניה.

אני מאמינה מניסיוני עם הורים שלא תמיד זה מתאפשר לבד. לעיתים קרובות זקוקים ההורים (והאמהות בפרט) לעבור תהליך, להשמיע את המחשבות, להציף את הקשיים, להרהר בקול ולהגיע לתובנות: איפה אני כהורה, איפה אני כאדם, מה אני רוצה לתת לילד שלי, איך אני עושה את זה בלי למחוק את עצמי, בלי למחוק את הזוגיות שלי וכן גם בלי להעמיס את עצמי על הילדים. זה אתגר, בייחוד בדור שלנו שבו הציפייה לג'נגל בין קריירה לבין משפחה היא מעין מכבש לחצים אדיר.

את האתגר הזה אפשר לפצח יחד כי אין נכון ולא נכון, יש אותך ואת מה שמתאים לך. מה שיעשה לך ולמשפחתך טוב.

מוזמנת ליצור איתי קשר ולצאת איתי למסע לתוך חייך.