"פעם אהבתי אותה והיא אהבה אותי, היינו עושים הכל יחד: הולכים לסרטים ולבארים, היינו נוסעים לחופשות, מכינים ארוחות בבית, יושבים ביחד מול הטלויזיה, צוחקים, לפעמים עצובים ביחד. תמיד כשהייתי צריך לשתף מישהו היא הייתה הראשונה שהייתי פונה אליה. ידעתי שאיתה אני ארצה להתחתן. התחתנו. לאורך ההיריון השתדלתי לפנק אותה, כל שוקולד, מלפפון חמוץ ושווארמה באמצע הלילה, הייתי נוסע לקנות. בלידה, ידעתי שאכנס איתה ואחזיק לה את היד. האמת? היא הייתה גיבורה. כתבתי בפייסבוק כמה גיבורה היא והעליתי תמונה של כולנו.הרגשתי בר מזל. עכשיו, חצי שנה לאחר הלידה ואנחנו לא מפסיקים לריב. נראה לי שהיא פשוט ויתרה עליי וגם אני לא טלית שכולה תכלת אבל אני כבר לא יודע מה לעשות."

את המונולוג הזה כתבתי בעקבות החוויה של גברים לאחר לידה כפי שאני מבינה אותה, גברים שהזוגיות שלהם עם זוגתם נקלעה למשבר.

-------

הסיבות לקושי של גברים לאחר הולדת ילד ראשון

מה קורה להם לגברים שהם ככה נשמעים? איזה צורך/ צרכים שלהם לא מקבל מענה?

  1. גברים מרגישים לא פעם נטושים. האשה שלצידם מטפלת בתינוק שעות רבות ואינה פנויה עוד להיות שם עבורם. הם מגיעים הביתה וכל מה שהיא רוצה זה לתת להם את התינוק ולזכות בקצת שקט לעצמה. ההתלהבות מהגעתם הביתה, אם ישנה, מורגשת להם לא פעם כהתרגשות של החלפת משמרת ולא מגעגוע אליהם.
  2.  אשה שמטפלת בתינוק יום שלם (ולילה?) מחבקת ומנשקת ונמצאת איתו במגע, מרגישה פעמים רבות "שובע" ממגע, רמות האוקסיטוצין (הורמון האהבה) אצלה גבוהות, במיוחד אם היא מיניקה ונמצאת בקרבה פיזית רבה בשל כך. הגבר לעומתה "רעב" למגע משום שהצורך הזה שלו לא קיבל מענה בעבודה.
  3. תחושת קנאה מציפה לא פעם בשל הבילוי וההנאה שמפיקים האם והתינוק/ת זה מזו כשהגבר מחוץ ל"משחק". לא פעם תהיינה תחושות של קנאה על תשומת הלב הרבה שמקבל/ת התינוק/ת.
  4. ישנה בושה ברגשות אלה כי לכאורה  לא לגיטימי לקנא בילד/ה שלך ואז גם אין ביטוי לקנאה הזו שמצטברת והופכת לכעס. לצד הבושה ישנה גם תחושת אשמה על הרגשות האלה.
  5. באופן זמני ישנן הטבות ש"נגזלו" מהגבר: זמן, כסף, פנאי, פניות - משאבים שהיו ואינם בתקופה הראשונית משום הם הופנו לערוץ אחר.
  6. עייפות - גם גברים מתעוררים בלילה לתינוק אך מעבר לכך אם בעבר היו הולכים לעבודה וחוזרים למנוחה, כעת חוזרים ויש דברים שצריך לעשות: לקלח, לסדר, להיות שותפים פעילים בבית. 
  7. חששות כלכליים: גברים רבים מורחקים מהבית לשעות רבות על מנת להמשיך לפרנס את המשפחה. אם יחזרו הביתה הם עלולים להישאר מאחור בהשוואה לקולגות. קיימת חרדה כלכלית המלווה בתחושת אחריות כלפי הילד/ה והבנה (שנובעת גם מהבניה חברתית) שאני "חייב" לפרנס ולכלכל וצריך לצמצם הוצאות וכו.
  8. יש יותר ריבים והרבה פעמים המסקנות של הגברים הן שאם אינם אהובים ואינם רצויים.
  9. תחושת תסכול שכל מה שהגבר עושה עם הילד זוכה לביקורת מצד האמא כי היא זו שמכירה את הילד/ה הכי טוב. תחושה שאני רק "עוזר" ולא שותף מלא בגידול הילד/ה. שאני צריך הוראות או אישור מבת הזוג בכל פעולה עם הילד.
  10. בדידות - אין את מי לשתף. אם בת הזוג היוותה עוגן לפני הלידה,כעת הקושי הוא מולה או מול המשפחה המתהווה.

אלה המון צרכים שלא מקבלים מענה.

--------

דוגמאות איך המשבר הזה "נשמע" 

בספרו "אינטליגנציה אבהית" מתאר ד"ר עלי כץ את החויה שלו כאב לילד בכור. זהו ספר מומלץ מאוד. להלן מספר ציטוטים:

"היא טוענת שהיא תשושה ומוצפת ושאני לא מבין כמה קשה לה ושבכלל הפסקתי להיות רגיש אליה בזמן האחרון- אבל לי נראה שהיא לא רגישה לצרכים שלי (....). בזמן האחרון לא כל כך חשוב לה איך אני מרגיש"

"(.....) חושב לעצמי שאולי היה עדיף פשוט לחזור מהעבודה יותר מאוחר."

"מה שמאכזב אותי זה חוסר ההתייחסות שלה אליי. כל מה שאני רוצה זה שתהיה נחמד גם אלי. שתביט בי, כשאני נכנס הביתה, באותן עיניים מאושרות שהיא תולה בו. אני לא מבקש משהו חדש, אני לא מבקש שהיא תשתנה, אני פשוט רוצה לקבל בחזרה את הדבר הבסיסי שבגללו התחתנו- התייחסות אחד לשני, השמחה בקיום ההדדי שלנו"

"אני מנסה לעזור, אך בהרגשה שלי אני בדרך כלל נכשל, אף פעם לא מספיק טוב....מדוע הדרך שלה לטפל בו היא תמיד ה"נכונה"? (....) היא רוצה שאהיה שותף שווה בגידול הילד, אך ברגע שאני עושה משהו בדרך שלי אני נשטף בקיטונות של ביקורת. אני מרגיש יותר ויותר חסר אונים, תלותי, אני חושש ליזום. אני מוצא את עצמי נדחף לשאול כל הזמן בעצתה, או יותר נכון לבקש את רשותה"

"אני מרגיש לאחרונה, מאז שהפכתי לאבא, לחץ אדיר להיות "אדם מבוגר" שצריך לשלם את המשכנתא, שחייב לחשוב על העתיד ושהאחריות הכלכלית של משפחה שלמה מונחת על כתפיו"

"אני לא ממש מוצא את מקומי בבית"

"מדוע היא לא רוצה לשכב איתי? היא מאמינה, כך אמרה לי, שכל הסיפור הוא סקס. היא לא מבינה וזה מה שבעיקר פוגע בי, שאני פשוט כמה לקרבה אליה- למגע המלטף של עורה, למשחק, לצחוק המתגלגל, לעיניים המתגעגעות שלה."

-------

ההסבר למצב הזה

אם נחשוב על הגבר של ימינו נראה שגם הוא חווה דרמה לא פשוטה במובן הזה שמצופה ממנו לעמוד באתגרים רבים שיוצרים יחד עומס רב. מצד אחד לפרנס, מצד שני להיות אב פעיל ומעורב, מצד שלישי להיות בן זוג  תומך ולצד כל אלה גם לפתח תחביב, לגדול רוחנית ושאר ציפיות.

בכל הקשור לנושא ההיריון והלידה - בין הגבר לאשה נוצר פער, פער של תשעה חודשים לכאורה, אך למעשה הרבה יותר.

מבחינה חברתית-תרבותית, נשים "מחונכות" לאימהות ונישואין יותר בהשוואה לגברים ו"מיועדות" לכך על ידי ההורים, אנשי חינוך, שלטי חוצות ופרסומות. יש לנשים "הכנה" לאמהות בזכות הלגיטימציה שניתנת להן מתוקף ה"ייעוד", לגיטימציה לשאול את האמהות שלהן, חברות, קולגות, שכנות, לברר על היריון ולידה. לנשים יש פורומים רבים וקבוצות באינטרנט או במציאות הפיזית כדוגמת מאמאזון בפייסבוק, או השתתפות במעגל אמהות. ישנם אינספור ספרים המיועדים לאמהות, אינספור סרטונים ביוטיוב. בהשוואה לכל זה, יש הרבה פחות (למרות שכיום אנחנו רואים שינוי) מכל אלה לגברים שבינינו. כך יוצא שגבר מגיע להורות עם הרבה פחות הכנה מנטאלית, בוודאי עם פער פיזי (בהשוואה למי שנושאת את ההיריון), ואפילו בקורסי ההכנה להיריון מקבל תפקיד משני עם הצדקה ש"לעולם לא תבין מה זה".

--------

איך אפשר לעזור לדברים להיראות אחרת?

אולי, אילו גברים היו משתתפים בקבוצות הכנה לאבות לעתיד, או משתתפים בקבוצות פייסבוק יעודיות כדוגמת פאפאזון, או מוצאים חברים שמעוניינים לשוחח ולהעביר מידע ולתמוך, אולי כל אלה היו משנים מעט את התמונה. זה החלק שלהם - מה שהם יכולים לעשות. מה האשה שלצידם יכולה לעשות כדי לתרום לשינוי המצב? לקחת חלק פעיל בחיברות/סוציאליזציה של בן הזוג לתפקיד האבהות. זה אומר להבין היטב מה המשמעות של אב בחיי ילדו, מההתחלה, ולעמוד על החשיבות של הדבר לחיי כולם: האב, הילד, האם, המשפחה החדשה בכללותה. 

בעיניי זה לא נכון "לשמור" לאבא רק את התפקיד של מי שלוקח לחוג שחיה.

אבא צריך ויכול להחליף חיתול, לצאת לטיול, לשאת במנשא קרוב-קרוב, להרדים, להרגיע, לשכב במיטה מבלי לעשות "כלום" עם הילד/ה, להצטרף לחיסונים, לעשות עיסויים ועוד ועוד. ההבדל הביולוגי היחיד הוא בהנקה שהיא בלעדית לאם, אך כל השאר- שני המינים יכולים ללמוד ולעשות. אם כן, התפקיד של האם הוא לאפשר לאבא לקחת חלק פעיל, לעודד אותו אם חושש מכך, להשתדל לא לבקר אותו ולהבין שכל פעולה ניתן לעשות בכמה אופנים ואין דרך אחת "נכונה". אם חשוב לך שיעשה דבר מה באופן מסוים אפשר בהחלט להדריך ולבקש אבל מאוד תלוי איך עושים את זה- האם ממקום של ביקורת או ממקום של הנחיה ושיתוף. הרווח מכך כל כך גדול לכל הצדדים: הילד/ה לומד מהי גמישות - משום שלומד שכל אחד מטפל בו קצת אחרת. הילד/ה מריח ושומע את אביו ומתחבר אליו. האב זוכה ביחד עם הילד/ה שלו למגע ולשחרור אוקסיטוצין (הורמון האהבה). האמא זוכה למנוחה ולמילוי מצברים עבור עצמה. יש כל כך הרבה להרויח מכך.

לסיכום: הרבה תחושות קשות עולות כאן, הרבה צרכים שלא זוכים למענה ומתסכלים. יש לזכור שלצד תחושות אלו של הגבר, ישנה גם אמא , אשה שחווה  גם היא קשיים לא מעטים במעבר להורות והכאב של אחד אינו מאפיל על הכאב של השניה. מותר שלשני הצדדים יהיה קשה, זו לא תחרות. זה שניתן אישור ונבין איך הצד השני מרגיש, זה לא מפחית מהקושי שלנו.

 בטור הבא אתאר את המשבר מנקודת המבט של האשה ואציע מה אפשר לעשות עם זה על מנת לשפר את ההרגשה של שני בני הזוג ולהוציא אותם מחוזקים.

ובינתיים מזמינה אתכם להתייעץ איתי.

רוצים לקרוא עוד על משבר בזוגיות לאחר לידה? בואו לקרוא כאן