בכל כובע שאני חובשת אני נתקלת בסיפורים של הורים צעירים על הזוגיות שספגה חבטה קשה, שלא לומר אנושה.

כיועצת בביה"ס אני נתקלת בהורים שנמצאים בנתק או במריבות קשות המייצרות אוירה קשה בבית, או לפני גירושין וכמובן כמובן לאחר גירושין - לא מעט ילדים כיום הם ילדים להורים גרושים.

כאמא בעצמי וכחברה של אמהות צעירות אני נתקלת לא פעם בסיפורים על המשבר בזוגיות, על המחשבות להיפרד או אם קשה מדי לפרק אז להישאר יחד ולקבל את הדין שאולי אלה החיים עכשיו משנעשינו הורים.

כמנחת קבוצות לאמהות לאחר לידה- אני נתקלת בסיפורים האלה זמן קצר במיוחד לאחר המעבר להורות, כן, מהר מאוד המשבר הזה מגיע.

מובן שגם כמטפלת זוגית בהתמחות אני רואה את ההורים האמיצים שבאו ובחרו לשים על השולחן את הזוגיות המדממת מתוך כוונה להחיות ולהציל אותה יחד, גם שם אגב, הרבה פעמים יש תחושה של זירת קרב בהתחלה.

אז למה? איך זה יכול להיות? איך ייתכן שעד לפני "רגע" היינו זוג נאהבים שמבלים יחד בשעות הפנאי, שנוסעים יחד לחופשות, שמהווים רשת של תמיכה הדדית ואילו עכשיו אנחנו ניצבים משני צידי המתרס מותשים מעוד מריבה?

ההיריון היה ירח הדבש. מה קורה עכשיו?

אולי, יגידו חלק מהאנשים, אנחנו מראש לא התאמנו ולכן עכשיו הכל צף?

אולי, לא חייבים להישאר ביחד, אחרי הכל לא נועדנו לסבול נכון?

אולי בעצם היא/הוא רק רצתה/רצה לבנות משפחה והזוגיות הייתה רק תירוץ?

ולמה...למה למען השם הוא לא מבין/היא לא מבינה ש.....? שאני עייפה, שאני מותש, שאני רק רוצה זמן לעצמי, שנמאס לי שהבית הזה שהיה פעם המבצר שלי, הפך להיות המקום שאליו אני לא רוצה לחזור בערב?

הוא לא מבין שאני לא רוצה סקס עכשיו אלא חיבה והערכה?

היא לא מבינה שאני רוצה מגע איתה ואינטימיות כמו פעם, להראות לה כמה אני נמשך אליה ורוצה בה?

ואיך הוא לא מבין שכאשר אמא שלו מתערבת בגידול הילדה שלנו אני צריכה שהוא יעמוד לצידי?

איך היא לא מבינה שקצת עזרה לא תעזור לנו ומה יקרה אם "נכופף" קצת את החוקים?

אלה שאלות שאני נתקלת בהן כל הזמן והנה התשובות לחלקן:

כן. נכון שאם מערכת היחסים לא הייתה יציבה קודם להורות, המעבר להורות לא יקל עליה. אם היו בעיות בקשר עוד קודם, בעיות המצריכות עבודה משותפת, הפיכתכם להורים תוסיף עוד מעמסה מכיון שנדרשים שיתוף פעולה, אמפתיה, ראיית האחר והרבה תמיכה הדדית, ואם כל אלה לא היו, הם לא יצוצו משום מקום.

אבל מה קורה אם לפני ההורות היינו דווקא בסדר יחד? כן, היו מריבות פה ושם כמו כל זוג נורמלי והיו חילוקי דעות אבל חיינו איתם בשלום ומצאנו דרכים ללבן אותם, מה קורה עכשיו? למה זה לא מסתדר?

זה לא מסתדר, קודם כל, כי זה מצב-מעבר, זהו מצב של משבר שמחייב היערכות מחדש.

משבר לא חייב להיגרם רק מדברים "רעים" אלא גם משינויים עצומים (וחיוביים) כמו חתונה או לידה.

בעברית המילה "משבר" פירושה: כסא היולדת. כן,כן, הכסא שעליו הייתה בעבר כורעת האשה ללדת נקרא "משבר" וכמו משבר נפשי/רגשי הוא מתחיל בכאב ובקושי אך תוצאתו, אם מטפלים בו נכון, היא חיים חדשים, התחלה חדשה.

בנוסף לכך, אתגר ההורות מציב בפני הזוג משימות חדשות, הגדרת תפקידים מחדש, הרבה משאבים נגזלים משניהם, יש עייפות רבה ברקע, חששות כלכליים, חוסר בטחון בהורות, הורמונים מציפים, יש לעיתים חיכוכים עם המשפחות המורחבות.

פתאום הפנטזיה שמוצגת בקטלוגים של עגלות-תינוק, בהן נראה אמא, אבא ותינוק בעגלה, רזים, מחייכים, מאושרים, האמא על עקבים, אין עקבות של פליטות על החולצה, אין סימני עייפות מתחת לעיניים, כן, כל ההצגה הזו, פתאום היא מתנפצת ואנשים לא בטוחים אם הבעיה רק שלהם? האם רק הם לא מצליחים לתפקד כבעבר? להיות כמו "פעם"? ובכן, לרוב, אנשים לא משתפים בנושאים אינטימיים אלה ומעדיפים לכבס את הכביסה "המלוכלכת" בבית וכך נוצר מצג-שווא כאילו הקושי הוא לא- נורמלי וייחודי רק להם.

אז הנה לגיטימציה- זה נורמלי, זה רווח וכל קשר בין הקטלוגים לבין המציאות, הרבה פעמים, מקרי בהחלט. נראה זוגות רבים שמנסים לעמוד בפנטזיה הזו ולהתנהג כך - לצאת, לבלות, לחזור לבגדים שלפני הלידה, לארח, והכל בסדר, זה מותר ולגיטימי אם מתאים, אך שווה לחשוב - אולי לא צריך למהר לחזור לשגרה? אולי אפשר ומותר לקחת את הזמן? והאם באמת נחזור להיות מה ש"היינו פעם"? או שאולי אנחנו חווים שינוי, השינוי העוצמתי ביותר שאנשים יכולים לעבור בחיים ושלאחריו אין צורך לחזור ל"פעם"? אלא להתחיל מחדש.  במובנים רבים לא תהיו עוד כשהייתם וזה לא בהכרח דבר רע, אך זה דבר שיש להתרגל אליו ולקבל אותו.

אז איך נראה המשבר מנקודת המבט של הגבר? בואו לקרוא כאן

איך נראה המשבר מנקודת המבט של האשה? בואו לקרוא כאן

ומה אפשר לעשות כדי להיבנות ממנו ולצאת מחוזקים?

בואו לקרוא. והכי חשוב - בואו לטפל לפני שזה הופך לכדור שלג. טיפול זוגי יכול להקל עליכם בתקופת מעבר זו.